יום הזכרון לשואה ולגבורה 11.4.18

עצרת זיכרון לשואה ולגבורה נערכה ביום רביעי ה- 11.4.18 בשעה 20:00 באודיטוריום וייל.

השנה, אנו חוגגים 70 שנות עצמאות והערב הזה מוקדש לזכרם של אותם ניצולי שואה שחרפו נפשם למען עצמאותנו ונהרגו במאבק להקמת המדינה –"הנצר האחרון".
ב"נצר אחרון" הכוונה  לניצולי השואה שהיו נצר אחרון למשפחתם הגרעינית שנספתה בשואה,  עלו לישראל, בדרך כלל כמעפילים, התגייסו לצה"ל במסגרת גיוס חוץ לארץ, השתתפו בקרבות מלחמת השחרור ונפלו במלחמה לקוממיות ישראל. בנפילתם נכרת אותו נצר אחרון של המשפחה.
"נצר אחרון" - אנשים אלה הגיעו מהשואה, איבדו את כל משפחתם שם, ובאו לכאן, לארץ; אבל במקום להקים משפחה הם הקימו מדינה;     התגייסו למען המדינה, למען המולדת ונהרגו בקרבות למענה. לא רק שאין מי שיזכור אותם. הם הקריבו לא רק את עצמם , אלא את כל ביתם, את כל הנצר! הם הבית שרצו לבנות ונשאר ריק - זאת האנדרטה לזכרם ולזכר הבית שמעולם לא הקימו-הם הקריבו הכל לא רק את עצמם כי אם את כל ביתם ועתידם.

במסורת היהודית ישנו טקס מיוחד: הנחת אבן על הקבר-כי האבן מייצגת המשכיות: אבא, בן, נכד. האבן מייצגת נצחיות" האבן נשארת לנצח-הפרח נובל. משהו נשאר לנצח אחריך: הנשמה, הזיכרון. ואבן באה לומר אני ממשיך לבנות את מה שאתה לא סיימת. בנייה יציבה, חזקה. רציתם להקים מדינה, רציתם להקים עתיד אבל נפלתם בדרך הזאת ולא נשאר מי שיזכור אתכם. אנחנו נזכור אתכם ונבנה את העתיד עבורכם. ולכם מוקדש ערב זה...

הטקס נפתח בשירו של ליאונרד כהן: "הרקידיני אל קץ האהב" שנכתב בהשראת השואה המתגלמת בכינור הבוער, כרמז לנגני רביעיות המיתרים שנאלצו לנגן ע"י הנאצים במחנות ההשמדה, בשעה שאחיהם הלכו לתאי הגזים ולמשרפות. ואם מישהו שומע נימה של מוזיקה יהודית במלודיה של השיר, משם היא צמחה, מהכינורות הבוערים של המוזיקאים היהודים במחנות ההשמדה, ומאימת המוות שנגעה בתשוקת החיים שנגעו במוות.

האימה והזוועות של מחנות ההשמדה היו בבחינת הקץ לאהבה ולתשוקת החיים. אלה נגדעו לנגינתם של הכינורות הבוערים, בבכי ונהי כמו על נהרות בבל.

 

 דברי ראש המועצה

כמידי שנה, אנו מתכנסים לעצרת זיכרון, בה אנו מעלים את זכר ששת המיליונים מבני עמנו, אשר נרצחו בידי המשטר הנאצי ושותפיו, ומעלים על נס את גבורתם של ילדים, נשים וגברים, אשר מרדו ולחמו בגבורה ובהקרבה אישית בצורר ובחבר מרעיו.

בכל שנה אנחנו בוחרים נושא לעצרת. השנה בחרנו להדגיש את תרומת הניצולים, אשר עלו ארצה ותרמו להקמה ולבניית מדינת היהודים בארץ ישראל.

נטיית לאומים, אשר היו מעורבים במעשה ההרג הנורא, לדחוק ולנסות להרחיק מעל עצמם את המעשים הנפשעים.

לאחרונה חוקק הפרלמנט הפולני חוק מביך, המנסה ליחס לחוקרי השואה וללומדים את שורשיה בפולין, דבר עברה.

לכבוד ששת מיליון הנספים ומיליוני הניצולים, ובכדי להפיק לקחים לדורות הבאים, גם על התנהגותנו שלנו, אנו לא יכולים להסכים להתנהלות כזו, וחובתנו לזכור, להזכיר וללמוד.

כפי שציינתי, השנה בחרנו להעלות על נס את אותם ניצולים, אשר מיד עם עליתם השתלבו בבניין הארץ, בהתיישבות בספר ובהגנה על הישובים.

דור הורי, בני הארץ, קלט את הניצולים במהירות, לפעמים מבלי להתעכב על הקשיים המנטליים והפיזיים:- מהר, מהר להפכם לישראלים נעולים בסנדלים, חובשי כובע טמבל, עובדים בטוריה ונושאים רובה. רבים מהם השתלבו והשפיעו, אך לאחדים זה היה מסע אחד יותר מידי.

גם לכאן, לכפר שמריהו, בתחילת שנות החמישים, הגיעו פליטי השואה, הקימו משקים והשתלבו בעבודה ובקהילה.

בחרתי להקריא קטע משירו של המשורר אורי צבי גרינברג - קודש הקודשים.

השיר משלב את הכמיהה לארץ ישראל, כפי שמתוארת במקרא, עם רגש הישרדות בלתי נגמר ודחף להיות מוכן תמיד לצורר, כפי שאנו מקריאים בהגדה של פסח: "...שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ."

השיר ארוך ומרגש.

האם, הניצולה, מבקשת מבנה להביאה לארץ ישראל.

משאת נפשה היה לראותו לבוש חגיגי בבגדי משי,  אך לא עוד.

האם משביעה את בנה כי לעולם יישאר דרוך לקרב ויאחז בנשק, כך ששואה כזו, כפי שהיא ובני דורה חוו, לא תשנה.

-        וּבְבוֹאֵנוּ לִירוּשָלַיִם, בְּנִי, מִקְדַּש מֶלֶך

עִיר מְלוּכָה... אַהְ.. גַּם בְּשַבָּת לֹא תַחֲלִיף

אֶת זֶה הַלְבוּש, בְּנִי.

לְבוּש מֶשִי תָמִיד רָצִיתִי לִרְאוֹתְךָ פַּעַם,

שוּב אֵינִי רוֹצֶה בְכָךְ.

-        כִּדְבָרֵיךְ, אִמִּי.

-        וְתָמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה עִם הָרוֹבֶה, בְּנִי.

אָמֵן, אִמִּי.

-        וְאַף בְּבוֹא הַגוֹאֵל וְכִתְּתוּ עַמִּים חַרְבוֹתָּם

לְעִיתִּים וְהִשְלִיכוּ רוֹבֵיהֶם אֶל הָאֵש –

אַתָּה – לֹא, בְּנִי, אַתָּה לֹא!

-        לֹא, אִמִּי.

-        פֶּן יָקוּמוּ שוּב הַגּוֹיִים וְאָסְפוּ בַּרְזֶל

וְקָמוּ עָלֵינוּ שוּב וְלֹא נְהְיֶה נְכוֹנִים

כַּאֲשֶר לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים עַד עַכְשָו... וַי!

-        קְדוֹשִים דְּבָרַיךְ, אִמִּי.

-        עַכְשָו תְּנֵנִי לְהִרָדֵם בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ, בְּנִי

לַיְלָה עִם בְּנִי וֵאלֹהִים עַל הַיַּרְדֵן...

- עִמַּנוּ, אִמִּי, אֱלֹהִים עַל הַיַּרְדֵן- -

 

בשנים האחרונות נעשה שימוש אכזרי חוזר בגז נגד בני אדם והעולם שותק... אנו עדים למעשים איומים נגד חסרי ישע, המתרחשים בעולם ובעיקר סביבנו.

לצערנו, המוסר האנושי כפול ועלינו להגן על עצמנו מפני עצמנו.

בכדי לקשור את עברנו עם עתידנו, ברוח הדיון על עתיד הפליטים או המסתננים או מבקשי המקלט, אבקש להביא פסוק מספר דברים פרק כ"ג:

טז לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו.

יז עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ--בַּטּוֹב לוֹ; לֹא, תּוֹנֶנּוּ.

 

תודה לצוות מרכז וייל ולחברים על הבמה, אשר נרתמו להפקת האירוע.

תודה מיוחדת לנורית סרור אשר שקדה על הכנת העצרת חודשים ארוכים.

יהיה זכר הנספים וגבורת המורדים שמורים בלבותנו לנצח.

 

 

 דברי תודה למשתתפים

פזית ירון מינקובסקי

עמוס סוירי

שירי מודעי

רומי פוקס

עלמה הלפרין

נועה דנקנר

עלמה מיצו'ניק

ריצ'ל אטיאס

שלומית סיון רוזן

עמית טיפנברון

 

לקחו חלק במיצג פתיחה: אלה חי, אניק שמע, לי עוזיאל, נויה מינץ, יונתן דנקנר, ליאור דגני, עלמה אלמלם, יהלי שחר

תודה לשושי ארד

 

לתמונות נוספות - לחצו כאן . 
צילום: אורלי פלד.